מנהרה אבל מהאוויר - איראן וחיזבאללה
עודכן: 12 באוג׳
בס״ד
קשת אחים. הגבול הצפוני.
מה יקרה אם לוחמי חיזבאללה שמתצפתים עלינו יפתחו פתאום באש?
אני זוכרת איך חזרתי ממילואים בצפון בתפקידי שם מטעם הפרקליטות הצבאית חודשים ספורים לפני השבעה באוקטובר. מעופרת יצוקה אני במערך אבל הזעזוע מקרבת חיזבאללה הפעם היה עצום. עצום כל-כך שניגשתי לקצין האג"ם ולמאו"ג, ואמרתי שאנחנו המילואימניקים מודאגים. לא רציתי להשמע הקצינה האשה ההיסטרית. "מה יקרה אם על תצפית כמו זו שעמדנו בה קבוצת קצינים יפתחו באש היום או מחר או עוד חודש, אותם אנשי חיזבאללה שתצפתו עלינו עכשיו מקרוב עם משקפות?" לא קיבלתי תשובה. הנחת היסוד היתה שהם לא יפתחו באש. אבל אם כן? בפוסט בפייסבוק כתבתי כמה ימים אחרי – אולי כדאי שבמקום להלחם אחד בשני מבפנים, נתעורר ונבין שהאויבים שלנו ממוקדים בלרצוח בנו ונתעשת לפני שיקרה אסון.
"אתם לא מפחדים לחזור?" שאלתי חברה קרובה ממטולה. "אנחנו מתנחלים" ענתה לי בחיוך "מאמינים בערכי התיישבות בארץ". והם באמת כאלו, חלוצים אוהבי הארץ, מסורים עד עמקי נשמתם, מוכנים שוב ושוב להקריב מעצמם למענה. אבל באמת למדנו מהדרום לצפון? קשת אחים. הגבול הצפוני.
"פעם קראה שמחקרים הוכיחו שאדם שניצבות בפניו יותר מארבע אפשרויות לא מסוגל להחליט. המוח מוצף מהגירוי ונע ונד מטלטל בין החלופות עד שהוא נכנע ומוותר. ככה הרגישה בכל הימים שאוהד הציב מולה כמו במשחק את הבית שלהם במושבה, את העיר הצפונית שהשתכנו בה מרגע הפינוי, את בית הוריו במרכז והוסיף עוד שני קיבוצים ואת עיירת הפיתוח. הכל אפשרויות להחלטתה היכן יטעו ביתם אחרי המלחמה. אבל לא באמת התכוון שתבחר למגורים חדשים באף אחד מהמקומות חוץ מביתם הישן. כמו להטוטן העתיק אותם בדמיון ממקום למקום, מבית לבית, מצייר לה את המגרעות בכל אחד, את הנתק מהחברות, התלישה של לביא ואריאל. היה שב וטורף את הקלפים ופורש אותם כמו מתעתעי הידיים בילדותה, שהיו מניחים על ארגז ביציאה מהחוף את קלפיהם ומחליפים ביניהם במהירות מסחררת ושוב ושוב התלו בה.
"אתם לא מפחדים לחזור?" שאלתי חברה קרובה ממטולה. "אנחנו מתנחלים" ענתה לי בחיוך "מאמינים בערכי התיישבות בארץ". והם באמת כאלו, חלוצים אוהבי הארץ, מסורים עד עמקי נשמתם, מוכנים שוב ושוב להקריב מעצמם למענה.
"בוא ננסה לזמן קצר לגור במקום אחר" אמרה לו, אבל אוהד נענע בראשו "כבר ניסינו" ולא אמרה לו שלנדוד בהוראת ממשלה זה לא אותו דבר. התאפקה שלא להזכיר לו שהיא בכלל בת המקום ולא הוא. שבעקבותיה הגיע ואת רזי מטע התפוחים אביה לימד אותו. ראתה כמה הוא גאה ונטוע כבר בשייכות שלו למקום שהכיר לראשונה רק אחרי שנישאו בני עשרים וחמש, אבל לא נתן לה לבה לפורר אותו. הרגישה שגם הוא שברירי מתחת להתעקשות.
כשאישר הצבא לעלות לבדוק מה מצב הבית אחרי חודשי המתקפה, מיהר לעלות וסחב אותה איתו. כמעט לא נפגע הבית, ואוהד היה מאושר. זקוף הצביע לעבר הכפר כילא שנפגע כולו כמוכיח לה עד כמה ההרס בצד השני רב ומעיד שהם כאן יהיו כעת בטוחים. אבל ההרס שם לא ניחם אותה כי אם הבעית אותה כי פתאום הבינה שבאמת היו קרובים אליהם המחבלים. כל בית שם היה מאחז מוות ממנו היו אמורים לצאת מרצחים לילדים הרכים שלה, וממש משם, מאותו גג שעמוד ברזל מזדקר ממנו עדות אחרונה לחבל הכביסה, ממש שם עמדה אשה תולה עליו כבסים והנה גם היא שותפה היתה למזימת הרצח שלה ושל המשפחה. "המדינה לא תיתן לזה לקרות שוב" פסק אוהד והיא קינאה בפסקנות הזו שלו. בהתחלה התווכחה, ניסתה להסביר שאחרי העדויות ששמעה על ילדים שנרצחו מול הורים ו.. אבל אוהד הפסיק אותה.
אמר שהיא מחבלת בהחלמה של כולם. שהיא פוגעת מילא בו אבל מה עם הילדים? אז כבר לא אמרה כלום. רק ספרה בראש, 2600 מכוח רדוואן, 400 גי'האד איסלמי ועוד 5300 אנשי חיזבאללה, 5300 או 6300? כבר לא היתה בטוחה אבל חרטה הכל בלבה ובמקביל גם חשבה כמה מגוחך שהיא חורטת מידע חסר ערך ומחשבת חישובים ומכירה על פה את תוכנית כיבוש הגליל שלהם ומזהה את האותיות הערביות שהוטבעו על המפה של הארץ שלה, כי הרי אם היו מחליטים, היתה נותרת למוות אלים וצעיר מידיהם. "אל תכניסי את הפחדים לילדים" התרו בה כולם. "מתיישבת אמיתית" חיבק אותה אבא. חלוצה. ומבעד לדמעות שכולם חשבו של אושר עצמה עיניים ובלב עשתה איתו הסכם – היא חוזרת אבל הוא שומר. ולקחה את ברכת הבית שמכל ההפצצות רק היא נפגעה והתאמצה לא לפרש כלום, ורק שיבצה בתוכה אבני פסיפס לפי צבעי החושן. אבן אחרי אבן בסבלנות ויחד ישבו כל אחר הצהרים והדביקו אבנים נוצצות. לרגע נשא אליה אוהד מבט ולביא ואריאל צחוק והיא חשבה קרוב. קרוב אליך הדבר מאד.
איראן מנהלת "מסך עשן" של מו"מ מדיני בזמן שהיא מזרימה פיזית מזוודות דולרים לבנייה מחדש של חיזבאללה, ממש כמו הכסף הקטארי בעזה. המתיישבים האמיצים בצפון ממחישים את גודל הטירוף.
בזמן שאיראן יושבת כביכול לשולחן המו"מ האמריקאי וטראמפ משגר לאוויר הבטחות על התקדמות השיח, ממשיכות זרועות התמנון האיראניות להעביר מאות מיליוני דולרים לחיזבאללה כדי לבנות אותו מחדש. שוב מהתלים בכולנו ואנחנו נותנים לזה לקרות. לפני ארבעה חודשים נחת בשדה התעופה הבינלאומי בביירות מזכיר המועצה העליונה לביטחון לאומי של איראן, עלי לריג'אני, נושא מזוודות דיפלומטיות ובהן 300 מיליון דולר לחיזבאללה. לפני חודש, לפי דיווחי ערוץ Iran international, הגיע לאותו שדה תעופה גם שר החוץ האיראני, עבאס עראקצ'י, כנראה עם משלוח דומה. עוד ועוד שליחים דיפלומטיים נושאים "תשורות" מאיראן לחיזבאללה. להבדיל, "תשורה" היה שמו של מבצע שלנו שהתקיים ב-28/12/68, עת כוחות סיירת מטכ"ל וצנחנים פשטו על שדה התעופה הלבנוני והשמידו 14 מטוסי נוסעים של חברות תעופה ערביות. זה היה המענה לחטיפת מטוס אל-על מרומא לישראל שחוטפיו יצאו מהשדה בלבנון. והנה היום, שוב מנענעת איראן את העריסה ומרדימה את כולם כאילו פניה להסדר, וביד שנייה היא מחמשת את חיזבאללה ומעבירה מזוודות כסף. נשמע מוכר, נכון? אותה שיטת עבודה שמיישמת קטאר מול חמאס ואנחנו העולם המערבי שמעדיף להתעלם כדי לא להיכנס לעימות.
פורסם לראשונה באתר ״כיפה״ עו"ד סא"ל במיל' אורי אגוז, לשעבר בפרקליטות הצבאית, שופטת בעבירות טרור. חברת פורום דבורה. מחזאית ותסריטאית.
תגובות