הקלה מבישה
עודכן: לפני 7 ימים
בס״ד
ז'ורז מנדל הביט בכותרות העיתונים הפרושים לפניו. כולם, מ- Le Temps שהיה מקורב לממסד ועד Le Figaro השמרני, כולם עסקו בשאלה אם הסכם מינכן ייחתם והזהירו מפני צעדי היטלר אם צרפת תממש את ברית ההגנה שלה עם צ'כוסלובקיה. את הסכנות מפני היטלר צמצמו כולם. "אף אחד מהם לא היה מעז לפרסם היום את האני מאשים של זולא שהגן על דרייפוס" מלמל לעצמו ונזכר במרמור בתחילת ימיו שלו בעיתון L'Aurore. שכבר נסגר.
מנדל העריץ את העורך קלמנסו עוד לפני שזה הפך ראש ממשלה והציע לו להצטרף אליו לנהל את קבינט המלחמה. היטב זכר את עיקשותו הנחרצת של קלמנסו להילחם עד להכנעת גרמניה למרות המחיר העצום ותהה מה היה אומר עכשיו לו היה רואה את מצעד התחנונים להיטלר. אחת הכתבות תיארה את שגריר צרפת ממתין ליד משרד הר היטלר ותחושת מחנק עלתה בו. כבר כמעט חמש שנים שהוא מתריע בכל מקום על הארס שמחלחל מהיטלר לאירופה כולה ועל החובה להילחם בו ואפילו הדפיס עלון בו קרא להתעורר כי הם חיים כולם על זמן שאול. אבל למרות שקולו נשמע היטב בפרלמנט, לא הצליח להניע לפעולה.
תקווה היא דבר מבורך, בלעדיה איך אפשר לחיות? שאל ניטשה. אבל מתי היא מעוורת? ערב אישור חתימת הסכם מינכן, נדרשו שני פוליטיקאים יהודים-צרפתים להחליט אם לתמוך בו
"ארבעה אנשים דנים בגורל אירופה" קבעה אחת הכותרות, והוא חשב, לא ארבעה כי אם אחד. בעצמו קרא את דברי צ'מברלין שהילל את היטלר אחרי פגישתו עימו והצהיר שהוא סומך על הפיהרר שפניו לשלום, דאדלייה הצרפתי נגרר אחריו, ומוסליני... הדלת נפתחה וראשו של אחד מעוזריו הציץ. "סליחה שלא דפקתי. גרמניה הודיעה על הקפאת הגיוס הצבאי. עוד מעט יתחיל הדיון". "תודה, אני אגיע". העוזר יצא ומנדל טלטל ראשו בתסכול. ... גרמניה הקפיאה את הגיוס הצבאי... יכול היה לדמיין איך מתפשטת הבשורה השקרית במהרה ומציתה אש תקווה בלבבות. הוא חייב לעשות משהו. לקח את כובעו ויצא לעבר הדלת במהירות ואז חזר ונטל את הז'קט שהשאיר על מסעד הכסא וסגר את הדלת.
"אם חס ושלום יקרה לו משהו זה יהיה רק בגללי. כי אם הייתי נשארת חרדית…" ושוב נשבר קולה והתרסק כי הבינה שהיא, שכל הזמן דאגה לו ורצה אחריו ובכלל עזבה רק כדי להגן על הילדים, במו ידיה הובילה לזה
רק מול דלתו של לאון בלום נבלם. אם הוא רוצה לשכנע אותו אסור לו לבוא מתלהם. פרש את כתפיו לאחור, רק עכשיו הרגיש את המתח הרב שנאצר בהם והוליך יד לעיקול צווארו ועיסה אותו מעט.
המגע בקפלי הצוואר גרם לו להרגיש זקן. "אתה בסך הכל בן 53" היתה אומרת דווה כשהיה מקונן באוזניה שהוא מתרופף. אבל היא... "מנדל...? מה אתה עושה כאן?" בלום ניצב לידו. אצלו שרתה נינוחות טבעית גם ברגעי מתח. כאילו הוטבעה בו האצילות מקטנות. מנדל התאמץ לטאטא מעליו את רגשי הנחיתות שנעורו בו בכל פעם שערך השוואה ביניהם. הוא מהימין ובלום בשמאל. בלום כבר הנהיג מפלגה, היה ראש ממשלה פעמיים (למי אכפת שפעם אחת היתה רק חודש) וגם היה משפטן מחונן. מנדל אמנם היה שר הדואר וכעת שר המושבות וגם ראש הקבינט של קלמנסו אז, אבל שאף לקצה הפירמידה.
אלא שמשהו אחד חיבר ביניהם. הזהות היהודית. "נוכל לדבר?" שאל, ובלום החווה בידו למשרדו. כשנכנסו, לא החמיץ מנדל את ספרי ההגות שצפו בו מהספרייה שכיסתה קיר שלם. ידע כמה העריכו את בלום כאינטלקטואל ושנחשב מבכירי המומחים לגתה באירופה.
מנדל טלטל ראשו בתסכול. גרמניה הקפיאה את הגיוס הצבאי… יכול היה לדמיין איך מתפשטת הבשורה במהרה ומציתה אש תקווה בלבבות. הוא חייב לעשות משהו. לקח את כובעו ויצא. רק מול דלתו של בלום נבלם
"הם עומדים לחתום על הסכם ההשפלה הנורא הזה" אמר כשהתיישב וכל התכנון המקדים שלו להישמע מתון ורגוע נגוז. "לא עשינו כלום חוץ מלמחות כשהיטלר חצה את הריין, לא הגבנו כשלקח את אוסטריה, ועכשיו נעמוד מהצד וניתן לו גם את חבל הסודטים?! זה לא ייגמר בזה!"
ראה שמצחו של לאון נקמט והמשיך: "אתה יודע כמה חיילים יש לו עכשיו? עוד מעט שלושה מליון! ומטוסים? הסכם וורסאי קבע שלא יתחמשו, היו להם רק מאות מטוסים קלים, אבל בחיל האוויר שהקים כבר יש אלפי מטוסי קרב ומפציצים! וגם בתי חרושת הוא הקים. בדקתי מספרים. היו 4000 פועלים בבתי החרושת ועכשיו יש 200,000! הוא מתכונן למלחמה!"
בלום הניד בראשו. "...לא הכרתי עד כדי כך את המספרים אבל גם אני מודאג מההתחמשות שלו..." מנדל התעודד למשמע הדברים. "אז תתנגד לחתימה?" בלום שתק. "אתה חייב להתנגד!" אבל בלום נענע בראשו לשלילה. "לא. אני חושב שאנחנו צריכים לחתום עליו". "מה?" נזעק מנדל ואז שלף את הקלף המשותף שלהם: "אבל אתה יודע על ההסתה האיומה שלו נגד היהודים! אסור לנו לתת לו להתעצם! לנו יותר מכולם!"
"גם אני נלחמתי למען דרייפוס", אמר מנדל בשקט "ואני מבין מה עברת, אבל הם לא יפסיקו לרדוף אותנו אם נושיט להם יד". חיוך עצוב נפרש על פני בלום. "אני אוהב את מי שחולם על הבלתי אפשרי", ציטט את גתה
בלום נשך את שפתיו ואז הכניס יד לכיס הז'קט שלו והוציא ממנו מטפחת, מחה איתה את מצחו. "אני חייב לשמור על אחדות המחנה הסוציאליסטי ולתת סיכוי לשלום.. אם יש אפילו סיכוי קטן למנוע מלחמה..." "אבל הוא יפר אותו! הוא לא יקיים כלום!" מרוב כעס נעמד. "איך אתה לא רואה את זה?!" "הכרת את ז'אן ז'ורס?" שאל פתאום בלום. מנדל לא הבין. איך קשור ז'אן לעניין? הוא הרי נרצח כשניסה למנוע את המלחמה הגדולה.. ופתאום הבין. "נלחמנו יחד למשפט חוזר לדרייפוס" אמר בלום. "הוא היה איש אמיץ. לא פחד לעמוד לצידנו".
משפט דרייפוס היה גם נקודת המפנה של מנדל עצמו. תמיד ידע שהוא יהודי אבל עד המשפט לא הבין עד כמה הזהות הזו חשובה לו. לרוב לא שילם עליה מחיר כבד כמו בלום שספג הרבה איומים אנטישמים וכשנבחר לראש ממשלה אפילו רוב מנהיגי הקהילה היהודית ביקשו שימנע מלקחת את התפקיד כדי שהאנטישמיות לא תגבר. "גם אני נלחמתי למען דרייפוס" אמר בשקט "ואני מבין מה עברת, אבל הם לא יפסיקו לרדוף אותנו אם נושיט להם יד". חיוך עצוב נפרש על פני בלום. "אני אוהב את מי שחולם על הבלתי אפשרי.." ציטט את גתה. ואז קם. הושיט למנדל יד ללחיצה – "שנינו רואים את הסכנה. ההסכם הוא הקלה מבישה. אבל אנחנו חלוקים אם הגיע הרגע לוותר על התקווה. אצביע בעדו אבל אני שמח שאתה - תצביע נגדו".
(אחרי פלישת היטלר לצ'כיה הצטרף בלום לטענות מנדל, שמונה ב-1940 לשר הפנים. כשעלתה ממשלת וישי, נכלאו שניהם בבוכנוואלד. ב-7.7.44, נרצח מנדל בידי ז'וזף דארנן, ראש מיליציית וישי. בלום שרד את המלחמה).
קשת אחים: ז'ורז מנדל ולאון בלום – מחלוקת הפוליטיקאים היהודים הצרפתים ערב הסכם מינכן. פרשת חקת
בפרשת חקת, נאלץ עם ישראל במדבר לעבור בגבול אדום. משה לא רוצה מלחמה: "נעְבְּרָה נָּא בְאַרְצֶךָ לֹא נַעֲבֹר בְּשָׂדֶה וּבְכֶרֶם וְלֹא נִשְׁתֶּה מֵי בְאֵר דֶּרֶךְ הַמֶּלֶךְ נֵלֵךְ לֹא נִטֶּה יָמִין וּשְׂמֹאול עַד אֲשֶׁר נַעֲבֹר גְּבוּלֶךָ:" (במדבר, כ, יח). אבל אדום מסרב: "לֹא תַעֲבֹר בִּי פֶּן בַּחֶרֶב אֵצֵא לִקְרָאתֶךָ:" משה מנסה פעם נוספת "בַּמְסִלָּה נַעֲלֶה וְאִם מֵימֶיךָ נִשְׁתֶּה אֲנִי וּמִקְנַי וְנָתַתִּי מִכְרָם רַק אֵין דָּבָר בְּרַגְלַי אֶעֱבֹרָה" נשלם על כל נזק, רק תן לנו לעבור. בתגובה יוצא אדום ותוקף אותם. הכנעני מלך ערד מזהה את החולשה ומצטרף: "וַיִּלָּחֶם בְּיִשְׂרָאֵל וַיִּשְׁבְּ מִמֶּנּוּ שֶׁבִי". אני זוכרת את הזעזוע שלי מהמילה שבי אחרי ה-7.10.
באירופה נושמים לרווחה עם חתימת ההסכם עם איראן. רצון להידברות והסכם, כמו אצל משה, לצד האימה מפני מלחמה עולמית, מניעים את התקווה, אותה תקווה שהובילה את ראש ממשלת צרפת דאדלייה לחבור לצ'מברלין האנגלי ב-1938 במאמצים לשכנע את היטלר לחתום על הסכם שיגביל את שאיפותיו רק לחבל הסודטים. היטלר שהיה בעיצומה של תוכנית ההתחמשות בת 4 השנים, רצה להרוויח זמן והפעיל מתווכת כביכול ניטרלית (מי אמר קטאר?) ושלח למוסוליני ידידו נוסח הסכם וביקש מהאיטלקי להציגו כניסוח שלו. וכך היה. המסמך שתורגם לאיטלקית הפך להסכם מינכן שנחתם בין צרפת בריטניה איטליה וגרמניה. הצ'כים כלל לא הוכנסו לאולם הדיונים.
חודשים אחרי ההסכם, פלש היטלר לכל צ'כיה, פלש לליטא וכבש את חבל הממל, וגם לקח לעצמו בכוח את דנציג. תקווה היא דבר מבורך, בלעדיה איך אפשר לחיות? שאל ניטשה. אבל מתי היא מעוורת?
ערב אישור חתימת הסכם מינכן, נדרשים שני פוליטיקאים יהודים צרפתים להחליט אם לתמוך בו. אני לא יודעת אם הם אכן נפגשו, אבל הסיפור שלנו לשבת הוא הסיפור שלהם.
פורסם ״זמן ישראל״ עו"ד סא"ל במיל' אורי אגוז, לשעבר בפרקליטות הצבאית, שופטת בעבירות טרור. חברת פורום דבורה. מחזאית ותסריטאית.
תגובות