ברית חלוציות הקיבוצניקים ואנשי החוות
בס״ד
קשת אחים. סיפור השבוע הוא בהשראת משפחה צעירה שהקימה חווה ביהודה ושומרון. על הקושי והשליחות וסימני השאלה.
הרכב עלה והתפתל בדרך ההר התלולה והיא לחצה על הגז, סוחטת מהבוכנות יניקה ארוכה של דלק ורק המתינה להגיע למעלה הכביש ולנסוק בדהירה מהירה למטה, עוד ועוד, מחשבת כמה אפשר בלי שתתהפך? 70 אולי 90? העיקר לנוס מהכביש הפתוח לקליעי המחבלים, להאיץ לאורות הישוב הגדול שכבר נראו מתקרבים. ראם ישב בכסא מאחור ישן וראתה במראה שהבקבוק נשמט מידו. מבטה סרק כל העת את הסביבה. הנוף הפראי והקדום השרה עליה פחד גדול.
לא כמו יואלי שפעמים נתקנאה בו בביטחון הגדול שלו בהשם ושהיה רואה במורדות ההרים את האבות הקדומים בעוד שהיא ראתה רק את עדי הזכרון בצידי הדרך וידעה למנות, כאן בניה ושם אחיה של שלומית ואמה, וכשהיתה מגיעה לצומת ובה עמדת החייל רק חשבה איך יוצא חייל כזה אחר-כך לחיים? אחרי הפחד והדריכות שנטמעים בגוף ודמיינה את ראם כשיגדל, אם ימצא עצמו יושב מוקף בחושך הסמיך הזה, כשמכל עבר יכולים לעלות עליו, ותהתה אם בפעם הבאה, לא כדאי שתעצור ליד החייל, תביא אליו ריח של אמא, של חיבוק. אולי תניס את הפחד או רק תנכיח בגבר הצעיר את מה שהדחיק... .. "שמעת אותי בכלל?" שאל יואלי, והיא בכלל לא שמה לב שכבר נכנסה הביתה וראם בזרועותיה, וכבר הניחה אותו בעדינות על מיטתם כי עוד לא סידרו את הלול שאחת מרגליו נשברה, ובינתיים עמד יואלי לידה מבקש שתאזין לו, ושמעה אותו מתאר איך נפגשו עם מפקד הצבא ואיך סומנו האיזורים הפתוחים וכבר רץ ופרש בפניה את המפות שהציג לו המג"ד וסימן באצבע את גבול החווה המוצע להם ומכל גופו קרנה חדוות העשייה הצפויה. היא ליטפה את ראש ראם והתלבטה אם להגיד ליואלי שידבר יותר בשקט כדי שלא יתעורר והחליטה שלא. תקופה ארוכה אחרי ששב מהמלחמה ומהלוויות החברים היה מתנהל בשקט לא שגור אצלו וענני קדרות ריחפו מעליו ועכשיו כמו פרצה ממנו אותה תזזיתיות שקפאה והתנערה בחדווה.
ופרש מולה עמודות דפים שמילא בשמות חברים שיקחו משמרות בשמירה הלילית, וסיפר שהצבא יקצה עזרה בגבולות החווה וגם לשבת חתן של אחותה בעוד חודשיים נערך, שהרי לא יוכלו להשאיר עדר לבדו וצריך מראש להתארגן ודיבר עם איגוד החוות וגם פעוטון לראם יש ורק נסיעה עשרים דקות לישוב סמוך והיא חשבה עשרים דקות, כל כך הרבה יכול לקרות בעשרים דקות...
האזינה לו דוממת וחיכתה להתבהרות בתוכה אחרי שהחרדה הראשונית תשכך. נכון שביניהם כבר השתעשעו ברעיון לפני שנישאו אבל בינתיים השתקעו בישוב סמוך להוריה והיא כבר מצאה ידידות חדשות והמאבק להשתייך התחיל. אמנם עדיין לא זיהתה מישהי שאפשר להפקיד בידה סערות פנימיות כמו אלו שתקפו אותה בנסיעות אבל כן שיחות על ילדים ותקוות ואפילו הזמנות לסעודות שבת התחילו לקבל. "האתגר הגדול של הדור שלנו הוא המאבק על השטח הפתוח. זוכרת שאמרנו שזו החלוציות האמיתית?" והוסיף שיוכלו לגדל עדר או לעסוק בחקלאות וחשה כמה כולו נלהב.
את יואלי לא הטרידה הטלטלה הכבירה שצפויה להם אם יעברו וגם לא הפחד שמהכפרים הערבים שסבבו אותם. שורשים כמו של יואלי יוכלו להאחז בכל קרקע שיבחר וגם בתוכה פיעם פעם רצון לבנות מקום משלהם ולדעת שליחות אבל פרעות ה-7.10 חיו בה בחלומות והמחשבה שיהיו לבד בחווה זעזעה אותה. יוואלי התיישב לידה וראם זז קצת כשקירב אביו את ידו לאצבעותיו וליטף אותן בעדינות. ואז שוב קם והביא קלסר (כבר יש לו קלסר חשבה) ופרש מולה עמודות דפים שמילא בשמות חברים שיקחו משמרות בשמירה הלילית, וסיפר שהצבא יקצה עזרה בגבולות החווה וגם לשבת חתן של אחותה בעוד חודשיים נערך, שהרי לא יוכלו להשאיר עדר לבדו וצריך מראש להתארגן ודיבר עם איגוד החוות וגם פעוטון לראם יש ורק נסיעה עשרים דקות לישוב סמוך והיא חשבה עשרים דקות, כל כך הרבה יכול לקרות בעשרים דקות... "כמו החלוצים, נכון? ממש כמו שהקימו את חומה ומגדל, זוכרת?" וחשבה חלוצים, כן, אבל כל כך מסוכן פה, ומה יהא על הנפש שלה בפחד הזה המתמיד. וכפרש יואלי את תוכנית הקראוונים חמק ממנה פתאום "אתה לא מפחד?".
והוא עצר, כרע לידה. הניד קצת בראשו שכן. גם הוא נסע כאן כילד, גם הוא ספר מכונית כחולות כדי להדחיק את החששות עד שינצצו אורות הישוב. "אבל אחרי השביעי הבנתי שאם לא נצא מגבולות החומה לא נוכל להגן על ראם ולא על הילדים האחרים. את מבינה?" ולא מאד הבינה אבל גם לשלוח ילדים לצבא שאולי לא יחזרו ממנו לא תמיד הבינה. "זו המורשת שלנו" אמר. ואולי דווקא ככה, בעיניים פקוחות שגם מבינות את הסכנה, אולי ידעו להביא את זאת הברכה. והבטיחה לו שתחשוב.
קשת אחים: על התיישבות וחלוציות, על ברית הקיבוצניקים ואנשי החוות. פרשת לך לך. כשהייתי ילדה הרגשתי שאת כל הזמנים הטובים כבר פספסתי: החלוצים כבר היו, ישובי חומה ומגדל כבר הוקמו, את הקמת המדינה כבר חגגו, נולדתי בעיר ולא במושב או קיבוץ (הוואדי מתחת לבית בשכונת כבביר בחיפה היה תחליף אפשרי, לא אידיאלי אבל סביר ושוטטתי שעות ארוכות בחיפוש שבילים סודיים, מדמיינת שאני בספר אורי או אליפים)... ובקיצור - הכל כבר קרה.
כשהייתי בת 19 ונישאתי לבן גרעין השומר הצעיר שהקים את קיבוץ חריש בוואדי ערה, פיעמה בנו תחושת ההתחדשות. פעם בשבת בבוקר הציצה לחלון הקרוואן פרה מלחכת עשב וכמעט את כריות הספה ופתאום התלכדו בי סיפורי בני הדודים של אבא על הקרוואנים והקמת קרני שומרון ופדואל. יצחק טבנקין, מאבות התנועה הקיבוצית ומנהיגה הכריזמטי של תנועת הקיבוץ המאוחד, הגדיר ב-1944 את גבולות ארץ־ישראל "מן הים עד המדבר, מן הלבנון ועד סיני”. ההתיישבות לא נולדה בגוש אמונים. אחרי מלחמת ששת הימים, היה טבנקין עובר מקיבוץ לקיבוץ ומעודד את הצעירים ללכת ליישב את הארץ כולה כחלק מתפיסת הביטחון והאידיאולוגיה הקיבוצית. "הימנעות מהתיישבות יהודית ביהודה ושומרון היא פחדנות" מצטט אותו בנו יוסף טבנקין.
אנחנו הגענו לחריש בהסעות מקיבוץ גן שמואל כי בלי רכב לא יכולת להגיע. כמעט חלוצה. פעם אחת, קצת אחרי שקיבלתי רשיון, התנדבתי למשמרת בטרסנפורט הלבן של הקיבוץ, אלא שהשילוב בין לילה, גשמים ראשונים, נחל חדרה המוצף וסיבוב חד מול רכב מסנוור מהצד שני, גרמו לי לאבד שליטה ולהתגלגל למורד. פתאום היה שקט. לקח רגע ואז כיביתי מהר את המנוע כדי שהרכב לא יתפוצץ (מי אמר שצפייה במקגייור לא מועילה, עוד לפני תעופה בחקירה) תחבתי את תעודת הזהות בכיס והתאמצתי לטפס על ההגה כדי לפתוח את הדלת הסגורה מעליי. הנהג המסנוור נעלם, נהגים חולפים חילצו אותי, אבל אותי רק הטריד כשהגיע עמוס, מזכיר הקיבוץ, גדול מאיתנו בעשור וגם קיבוצניק אמיתי ולכן מבחינתנו דרגה אחת מתחת לנביא עצמו, שלא יכעס שהשבתתי את הרכב, אחד מ-4 בקיבוץ. "אולי פשוט נהפוך אותו חזרה וניסע עכשיו לקיבוץ?" הצעתי. טוב, מקגייור בטח היה מצליח.
בפרשת לך לך כשהשם מורה לאברהם לצאת לארץ כנען הוא הופך אותו לחלוץ הראשון. אלון מורה, בית אל, הנגב, דן, אלוני ממרא, כולם מוזכרים בפרשה. בחודשים האחרונים התרחשו אירועים קשים ועבריינים של אלימות והתפרעויות מצד קבוצות מסוימות בהתיישבות ביהודה ושומרון וניתנו פסקי הלכה שמתירים גזל או פגיעה והם להבנתי עבירה פלילית ועוברים על החוק. אבל חלק ניכר מהחוות והנקודות הוקמו באישור משפטי וזוכים לתמיכת צה"ל כחלק ממעגלי ההגנה.
הקמת החוות היא מענה נגד לתוכנית פיאד (או בשמה הרשמי: פלסטין: סיום הכיבוש, הקמת המדינה) תוכנית אסטרטגית שפרסם ב- 2009 ראש ממשלת הרשות הפלסטינית דאז, סלאם פיאד, שמטרתה הבאה למדינה פלסטינית בהכרזה חד צדדית ויצירת תוואי ורצף טריטוריאלי פלסטיני באמצעות פלישה לשטחי C שנתונים לפי הסכמי אוסלו בשליטה ישראלית מלאה.
כמעט 20 שנה מאז, ובעשרות אלפי קילומטרים יש בנייה פלסטינית לא חוקית והשתלטות על השטח. הקמת החוות נובעת מהתפיסה שישיבה במקום מגנה על יהודים וביטחונם. לא האדמה אלא חיי האנשים. אני מניחה שחלק מהקוראים אותי חולקים עלי ואני מבינה. אבל בעיניי כולנו, מאברהם, יהושע, השבטים, החלוצים, אנשי הקיבוצים, המתיישבים המתנחלים, איגוד החוות, כולנו, כותבים בדרכנו עוד שורה בסיפור הארץ הזו.
פורסם ״זמן ישראל״ עו"ד סא"ל במיל' אורי אגוז, לשעבר בפרקליטות הצבאית, שופטת בעבירות טרור. חברת פורום דבורה. מחזאית ותסריטאית.
תגובות