הקונגרס הציוני השביעי

עודכן: 10 בנוב׳
בס״ד
קשת אחים. הקונגרס הציוני השביעי. ההכרעה הדרמטית, לאן תפנה התנועה הציונית. רחל ינאית. היום לפני 120 שנה (כמעט). 1905, הקונגרס השביעי, דרך עיני הנערה, לימים הסופרת והאגרונומית, חברת הקונגרס, רחל ינאית (אז עוד גולדה לישנסקי ואת מי שיהפוך לימים לבעלה ולנשיא המדינה השני, יצחק בן צבי, טרם פגשה).

בתנועת מצבט אחזה באצבעותיה הארוכות בזוית המשקף ואיזנה אותו על אפה עת פסעה לתוך אולם הדיונים במלון השוויצרי. שיערה השחור היה אסוף בפסוקת חצויה לשתיים ומשוך לאחור בפקעת גלית שהיתה אחוזה במכבנות דקות. רצתה להעביר יד בשיערה בתנועה האוטומטית שהיתה ניעורה בה בכל פעם שהיתה נבוכה אבל התאפקה כי רצתה להרחיק מעליה כל גינוני התפארות מהעיניים שעקבו אחריה כל העת פוסעת בין טורי הישובים. כמעט כולם גברים היו.
היא, שגדלה בבית חסידי חם ואמיד והאהבה למדרשים ואגדות היסטוריות שכנה גם אצלה, ליוותה את בתה בהסתר מהאב למורה פרטי שהראה לה לא רק צורת אות עברית אלא גם הכיר לה את נביאי ישראל.
"למה את תמיד מתעקשת להידבק במה שלא שייך לך?!" היה נוזף בה אביה כשהאזינה לשיחות הגברים או דיברה על רצונה ללמוד כמותם. הכעיס אותה שלא מובנת מאליה האהבה שלה ללימוד ושבכלל היא צריכה להתעקש על מה שהיה בעיניה זכותה הטבעית. "למה אני לא והם כן?!" הטיחה בו ולא הבינה איך האב המשכיל לא רוצה גם עבורה ועבור שלוש אחיותיה את העתיד שביקש לעצמו. הנימוק שתמיד היה מצוי עימו : "ככה לא נהוג" הרתיח אותה. אבל כזה היה אבא שלה - רצה שתתנהג כמו שמקובל. כמו שצריך. כמו שכולם, או בעצם כולן, כי כמעט כולן לא למדו. גם המלמד לגמרא סירב לקבל אותה וטען כמו אביה שלנערות אין כאן מקום. אמה שושנה היתה היחידה שתמכה בה. היא, שגדלה בבית חסידי חם ואמיד והאהבה למדרשים ואגדות היסטוריות שכנה גם אצלה, ליוותה את בתה בהסתר מהאב למורה פרטי שהראה לה לא רק צורת אות עברית אלא גם הכיר לה את נביאי ישראל. לאט לאט ליקטה לעצמה ידע ונהנתה לתבל בציטוטי הדרשנים את הסיפורים הקצרים שכתבה לעצמה. כמה שנים למדה אצלו אבל המאמץ להסתתר כל הזמן התיש אותה. כשהודיעה לאמה בגיל 15 שהיא עוזבת, מתחה האם לאחור את כתפיה כמו מזכירה לה שתצטרף להזדקף הרבה כדי להחזיק יציבה כך לבד, נשקה לה על שתי לחייה ורק אמרה מתאמת לא לבכות –צאי והצליחי.
זה בדיוק מה שרצתה. לעשות משהו, לשנות, לפעול. לא לשבת ולהמתין לפעם הבאה. אותה כמיהה לעלות לארץ ישראל, אותה ארץ ישראל עליה דיבר סבא רבא בכל קידוש, הפכה עכשיו לאפשרות קרובה יותר.
הבית במאלין רוסיה נותר מאחוריה והיא הגיעה ברכבת לז'יטומיר. עיר זרה וקשה ומאיימת בדיוק כמו שזיהתה אמא. כדי לממן את לימודיה, נתנה שיעורי עברית ותורה. כבר חשבה שתישאר שם עוד כמה שנים, אלא שהגיעו אליהם הידיעות על פרעות קישינב, מרחק יום וחצי ברכבת מהם. הברבריות שעלצה מכמה תצלומים שהוברחו משם זעזעה אותה. הכתבות שפרסם המשורר העולה ביאליק שנכח בגיא ההריגה נצרבו בזכרונה כאילו עמדה שם איתו. לצד תיאוריו על המתים והילדים שהושלכו מחוללים בקישינב, צירף ביאליק אזהרה כואבת - העם היהודי משלים עם הגורל האיום שנשקף לו בפוגרומים ומקבל כעובדה שהם יתקיימו מפעם לפעם למרות נוראותם.
תחושת חוסר המוצא לחייה חנקה אותה. שעות שוחחה עם חברים יהודים שגם הם חשו אבודים על מה יהא גורלם וגורל ילידהם בארץ שמקיזה את דמם בהנאה כזו, עד ששמעה לראשונה על פעילי ציון. זה בדיוק מה שרצתה. לעשות משהו, לשנות, לפעול. לא לשבת ולהמתין לפעם הבאה. אותה כמיהה לעלות לארץ ישראל, אותה ארץ ישראל עליה דיבר סבא רבא בכל קידוש, הפכה עכשיו לאפשרות קרובה יותר. היא הגיעה למפגשים שנערכו בדירות מסתור, קראה בכתב יד הגיגים על סוציאליזם וחברה מתוקנת, וגם כשהגיעו השוטרים לעצור אותה בגין פעילותה וכשהטלטלה איתם לתא העלוב בו הושארה לבסוף שם גם נחקרה, לא הצטערה לרגע על מה שבחרה. אבא בטח היה כועס עליה, אומר שהביאה את זה על עצמה בעיקשות שלה, בהליכה למקומות האסורים. אבל היא הרגישה שזו הדרך שנכונה לה.
כעת כשצעדה בינות לעיני הגברים מחפשת מקום להתיישב בו, הזכירה לעצמה את כל מה שעברה שלא ניכר ב- 19 שנותיה וגאה היתה שעירה שלחה אותו כנציגה מטעמה.
כולם ידעו שהקונגרס הזה, הקונגרס הציוני השביעי, יהיה חשוב מקודמיו. על סדר היום המתינה ההכרעה בגורל תוכנית ההתיישבות באוגנדה. השנתיים שחלפו מאז הקונגרס השישי הרחיבו את הקרע סביב השאלה. אז, כשעלתה לראשונה הצעתו של הוגה החזון הציוני הרצל להתיישב באוגנדה, פרצו צעקות שבר מפי מאות צירים באולם. "קונגרס הדמעות" קראו לו אחר-כך על קולות הבכי שעלו מכל עבר.
ההצעה שהעלה הרצל בדיון המרכזי התקבלה בידי רוב המצביעים ומשלחת חקר נשלחה מטעמו לאוגנדה אבל המתנגדים לא ויתרו.
המתנגדים לרעיון עזבו את האולם בזעם וחלקם תכננו לפרוש מהתנועה כולה. הרצל הידפק אז על דלתם, מבקש להיכנס לחדר בו ישבו ולשוחח. בסוף נעתרו. הטיחו בו נאצות והוא הבליע ושתק. כשסיימו ביקש רשותם לדבר. חזר על שהציג כבר באולם הגדול אבל עכשיו ריכך את הנימה. ממעמקי נפשו דיבר: "כולנו ראינו מה אירע בקישינב" הביט בעיניהם הכועסות. "העמים אשר אנחנו יושבים בקרבם כלם יחד, אם בסתר או בגלוי, שונאים לנו. אין מגן לילדינו והם פוגעים בהם. איך נוכל לעמוד מנגד ולוותר על הצעה שהוצעה לנ לישב באוגנדה?" והאריך וסיפר להם כמה עמל על התוכניות להקמת מדינה יהודית בציון עם הסולטן התורכי אבל דבר לא התקדם. גם מפגשיו עם הקיסר בווינה לא הועילו. בכל העולם הוא מתרוצץ והשערים נעולים. והנה נתקבלה הצעה, הצעת ממשלת בריטניה, להעניק בית ליהודים הנודדים באוגנדה שהיא ממושבות חבר העמים תחת המעצמה האנגלית הגדולה. גם הוא דעתו אינו נוחה מההצעה, חלק עימם תחושותיו, אבל מה האפשרות המעשית האחרת שניצבת מולם ? אין.
ולדחות הצעה כזו, האם הוא יכול לקחת על מצפונו שיתרחש טבח נוסף כמו בקישינב? פרש מולם את הגיגי לבו כדבר עם ידיד קרוב, וכַּמַּיִם הַפָּנִים לַפָּנִים כֵּן לֵב הָאָדָם לָאָדָם, ופתיחותו נגעה בהם. את הקונגרס לא נטשו המתנגדים וביניהם התלחשו שאולי השתמש הרצל בהצעה הבריטית כדי להשיג הכרה ראשונה של הוד מלכותו בזכות העם היהודי לקיום לאומי ומדינה, ואחרי שהכרה זו תינתן, יקום הרצל ויתנער מאפריקה וידרוש טריטוריה בארץ ישראל.
ההצעה שהעלה הרצל בדיון המרכזי התקבלה בידי רוב המצביעים ומשלחת חקר נשלחה מטעמו לאוגנדה אבל המתנגדים לא ויתרו.
לפעמים אפילו היתה משתעשעת ברעיון לשנות את שמה הגלותי בעיני עצמה מ"גולדה" לשם "רחל" ולקחת לעצמה כשם משפחה את שמו של ראש השושלת היהודית מאה שנה טרם חורבן בית שני, אלכנסדר ינאי. כן, זה יהלום אותה. "רחל ינאית". "רחל ינאית" היתה רושמת בקצות מחברת הבוטניקה שלמדה.
את הקונגרס אמנם לא עזבו מפאת כבודו של הרצל, אבל מיד לאחריו הקימו את "ציוני ציון". צעירים היו ובמהלכים מדיניים מפותלים כמו שהציע הרצל לא נתנו אמון. הם רצו ממשיות מיידית. וגם היא רצתה ובאה והצטרפה אליהם. איך בכלל אפשר, חשבה, לקחת חבל ארץ במושבות אפריקה ועליו להטיל את כל המשא ההיסטורי של גאולת ציון?! סיפורי מלכי יהודה ודרשות הנביאים שנשאו עיניים לציון חיו בה. סיפורי המורה ששכרה לה אמא, שאול ומאבקו בעמלקים, דוד וצקלג, מלכי הארץ עד לחורבן, לפעמים אפילו היתה משתעשעת ברעיון לשנות את שמה הגלותי בעיני עצמה מ"גולדה" לשם "רחל" ולקחת לעצמה כשם משפחה את שמו של ראש השושלת היהודית מאה שנה טרם חורבן בית שני, אלכנסדר ינאי. כן, זה יהלום אותה. "רחל ינאית". "רחל ינאית" היתה רושמת בקצות מחברת הבוטניקה שלמדה. זה שם שראוי למהפכנית. מהפכנית חוקרת טבע? ביררה בלחש לחבריה לתא ציוני ציון והם טפחו על גבה בהסכמה, בהחלט כן, והרי למקצועה יהיו דורשים רבים שייעזרו בה ודווקא בארץ ישראל.
באוניברסיטת יֶנה שבגרמניה אליה נדדה כדי לקבל תואר מחקר, אהבו לקיים "שיעורי אמת". מגע עם האדמה, ללטוף זנב חיה, להביט בנימי עלה. "רק שם נתון דופק החיים ומשם מצמיחים הכל" אמר המרצה שלהם והיא התאמצה לתכנן את תקציב החודש הבא כדי שתוכל להמשיך ללמוד ובבוא העת, לעלות לארץ ולהקים כאן חוות גידולי שדה.
כעת עלה התקציב הזה בזכרונה כשראתה מרחוק בקצה אחת השורות האמצעיות מלבן שנפער ברצף החליפות האפורות חומות שחורות ואליו פנתה, מרכזת מבטה בנורדאו שנאם על הבמה, מתעלמת מקרבת היושבים לידה.
"ליצור שוב יהדות חזקה!" קרא נורדאו, מרשים בזקנו העבות ובקולו הגרוני. יהדות השרירים הרומנטית שלו קסמה לה. בדיוק המאבק שלא יותיר אותם חסרי אונים מול חרבות הגויים. רצתה למחוא כפיים כשדיבר נורדאו על ההכרח בחיסון הגוף היהודי מפני התוקפים אותו אבל אז נזכרה שנורדאו גם הביע תמיכה בתוכנית אוגנדה ואף ניסו להתנקש בו בגינה. אמנם היו בין חבריה שאמרו שנורדאו תמך בתוכנית רק כי הרגיש מחוייב להרצל ולא כי באמת הוא תומך בה, אבל בשעה כזו חיונית להכרעה, לא יכלה להראות בו ולו בדל תמיכה ולכן לא הניפה ידיה להצטרף לתרועות.
"מעניין מה יגיד וולפסון" לחש מישהו לצידה כשהזמין נורדאו את ד"ר וולפסון הוגה סמלי דגל ישראל לבמה והפציר בו לקחת את תפקיד ידידו המת הרצל. "הוא יהיה העתק חיוור של הרצל" המשיך ולחש הזר שלצידה והיושב לימינו סנט בו "אתה תפסול כל אחד שהוא לא הרצל, אבל הרצל מתלפני שנה! זהו, אין הרצל. אז מה? נישאר בלי הנהגה?! לך תצביע לשלישיה!". והיא לא התאפקה ורכנה ושאלה "איזו שלישיה?" השניים הביטו בה מופתעים. מישהי נוכחת בקונגרס ואינה מצויה ברזי הפוליטיקה?
*איזו שלישיה?!" שאל הזעוף מביניהם. "שלישיית נורדאו וולפסון וזנגוויל! שלישיה שתנהיג אותנו במקום הרצל! את לא מכירה את זנגוויל?!" והצביע על גבר שעמד בקצה האולם ונע מצד לצד בעצבנות. "הוא בעד שיקימו מדינה יהודית לא רק באוגנדה. בכל מקום שיתנו הוא מוכן!" והציץ בה והוסיף "ואגב, גם לזכויות שלכן הנשים הוא דואג, כאילו אין דברים יותר דחופים לאנושות..." וזקף גבתו בלגלוג, מחווה בידו לעבר גבר שישב כמה שורות מתחתיה, ורק כעת הבינה שלא גבר הוא זה, כי אם אשה בשיער אסוף כמותה ובשמלת צווארון מעומלן שנדמתה כחליפה. הזר המלגלג חיכה שתגיב אך היא נזכרה בדברי האם שושנה "לא כל אחד שווה שתשקיעי בו את החוכמה שלך" ולכן שלחה בו חיצי קרח שהתאמצה שייראו מזלזלים ולעצמה ציינה לגשת לאותה אשה, חנה מייזל שוחט הבינה ששמה, ולפתוח עימה בשיחה, שתדע שהיא לא לבד כאן.
היא הביטה קדימה על שורות היושבים. יאמר מה שיאמר, חשבה לעצמה, קולי שלי שווה כמו קולם, הצבעה שאתן אני, שווה להצבעה שיתנו גם. וכשהדיע היו"ר כי אחרי הפסקת בין הערביים תערך ההצבעה בעניין תוכנית אוגנדה, קיפץ לבה בהתרגשות.
הם יצאו להפסקה קצרה ואת חנה לא מצאה. לקחה לעצמה שני תופינים וחזרה להתיישב במקומה,ממתינה נרגשת לרגע ההצבעה.
כשהכריז יושב הראש על תחילת ההצבעה השתררה דממה דרוכה באולם. כולם הבינו מה מוטל על הכף. כל גורל המדינה היהודית יושפע מההחלטה ואם ייבחר נתיב הנסיעה לאוגנדה, תיפנה כל הספינה הכבדה שמתקראת ציונות לעבר המסלול ההוא. רגלה רטטה מעט והיא כפתה על גופה קיפאון. פתאום פחדה שאולי לא תבין ותטעה ותצביע בשאלה הלא נכונה. כמו תמיד ברגעים חשובים צצו ועלו בה הקולות הנושנים של אביה ומסכו בתוכה רעל של אי אמון.
קול לקול הצטרף והרוב הכריע –
תוכנית בזל, התוכנית המקורית שהעלו נורדאו והרצל בקונגרס הראשון המצהירה כי הציונות שואפת להקים בית מולדת לעם היהודי בישראל, המובטח לה לפי משפט הכלל, היא התוכנית שתוביל את מאמצי התנועה הציונית מעתה.
ריכזה מבטה ביושב הראש וכשאמר "נגד תוכנית אוגנדה" הניפה ידה, גומעת אוויר בנשימות כבדות, מותירה את ידה מונפת באוויר דקות ארוכות שרק לא יחמיצו אותה, שרק תיספר.
בקונגרס נכחו חברים אחרים שאת חלקם הכירה, לא צעירים כמותה אבל עם אותו הלהט - דב בער בורוכוב שאת כתביו אהבה לקרוא, הרב מאיר בר-אילן (ברלין) וכמה שורות לידו, הרב הרפורמי יהודה לייב מאגנס וז'בוטינסקי שישב כמה שורות לפניה.
גם הם הניפו ידיים כמוה כנגד תוכנית אוגנדה.
קול לקול הצטרף והרוב הכריע –
תוכנית בזל, התוכנית המקורית שהעלו נורדאו והרצל בקונגרס הראשון המצהירה כי הציונות שואפת להקים בית מולדת לעם היהודי בישראל, המובטח לה לפי משפט הכלל, היא התוכנית שתוביל את מאמצי התנועה הציונית מעתה.
"מדינת ציונית בארץ ישראל!" קרא היושב הראש וקריאות שמחה נשמעו מכל עבר. עיניים זורחות כשלה נצצו ואנשים קמו והריעו. תחושת רווחה פשטה בה. פתאום הבינה עד כמה הכבידה עליה כל אותן שנים תחושת חוסר האונים שלפתה אותה וכעת היא משתחררת מעט. פתאום היה לה אופק, משהו להמתין לו. עתיד שנפרש לעברה.
כשהחליטו על שורת הצעדים המעשיים שיביאו לישוב הארץ נזכרה בפסוק שציטט המורה שלה מנאום משה האחרון בהיפרדו מעל העם בחומש דברים: ארֶץ נַחֲלֵי מָיִם עֲיָנֹת וּתְהֹמֹת, אֶרֶץ חִטָּה וּשְׂעֹרָה וְגֶפֶן וּתְאֵנָה וְרִמּוֹן אֶרֶץ־זֵית שֶׁמֶן וּדְבָשׁ. ארץ משלה. עוד שלוש שנים שהתה בניכר, ואז כשהגיעו לאוזניה שמועות הפוגרומים ביפו, והיא כבר קרויה בשמה החדש רחל ינאית ובן צבי לצידה "כמו יד נעלמה אחזה בי והקימתני על רגלי". עלתה לארץ והפכה את עבודת האדמה וההגנה עליה לנשמת עשייתה.
קשת אחים:
הייתי בת 15 ונשלחתי מטעם בית-הספר לכנס שניסה לדמות את אירועי הקונגרס הציוני שייסד הרצל. היה משהו מלהיב בלהט בו היינו נטועים כולנו, צברים דור שלישי לניצולי שואה וצברים דור שני ושלישי להורים שעלו ממדינות המזרח. נטולי ציניות, עוד לא הכרנו אז את ההתחכמות האירונית שמשווה לדברים שלך חשיבות. בתום אמיתי אמרנו מילים כמו זכות והבית היהודי וליישב את הנגב והגליל. "וזָכַרְתָּ אֶת־כָּל־הַדֶּרֶךְ אֲשֶׁר הוֹלִיכְךָ יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ זֶה אַרְבָּעִים שָׁנָה בַּמִּדְבָּר לְמַעַן עַנּתְךָ לְנַסּתְךָ... (דברים ח, ב) אומר משה לעם ישראל בפרשת עקב לקראת הכניסה לארץ הטובה שממתינה. רובנו היינו פעוטות או נולדנו בעקבי טראומת מלחמת יום כיפור. טראומת ה-7.10 כבר הלמה בנו בוגרים. עשייה וחלוציות חזרו להוביל. יש מחלוקת איך אבל נראה שזו הארץ ואין בלתה התחדדה בכולנו.
פורסם ״זמן ישראל״ עו"ד סא"ל במיל' אורי אגוז, לשעבר בפרקליטות הצבאית, שופטת בעבירות טרור. חברת פורום דבורה. מחזאית ותסריטאית.



תגובות