המתעדת
עודכן: 11 באוג׳
בס״ד
"זאת קריאה פנימית" אמרה לה "תביני מאיפה היא מגיעה". והיא הביטה בפרסומת שקפצה במחשב - "תעצרו על הדברים הקטנים ותודו עליהם", והביטה בצילום ענף שקדייה פורחת שצורף למילים כאילו מרמז שאם תשאף לתוכה את ריחו החריף, ישתכחו ממנה כל התמונות שהיא טווה בראש מבין הדפים האילמים של העדויות וחשבה שאי אפשר לחשוב על הדברים הקטנים כשקרה דבר כזה גדול.
"אף אחד לא יכול ולא רוצה לשמוע על זה כל הזמן" אמר לה בעלה שכבר זמן מאז השבעה באוקטובר נפער ביניהם סדק ועכשיו כשניגש אליה למחשב לחבק והיא רק הרחיקה אותו מעליה, הבינה שעוד גשר נפרם אבל לא יכלה כי הכל התערבב לה. החיבוק שלו בצבתות שלהם, החיבה שלו בשנאה שלהם. על המסך היה מונח הסרטון עם האמא האומללה שצפתה בעינויי ילדתה חסרת האונים והוא עוד ניסה לומר משהו אבל מהסלון גבהו קולות זירת האגרוף היומית בטלוויזיה ושוב עלה בה זעם איך זה שמתהלכים כאן אנשים ורבים ומורטים כאילו הכל כרגיל כשרק מאות קילומטרים בודדים מהם…, וקמה ואמרה לו שהיא חייבת לסיים וסגרה את הדלת.
אמרה פרק תהילים לעילוי נשמתם ולחצה הפעל. נאלצה לצפות בפרטים ולתעד אך הצווחות קרעו אותה. סוככה על עיניה אבל חגיגת מוות כאוטית הסתננה, וחיפשה בה את עיני הילדה שאלו מראותיה האחרונים
מהחלון נראה מרחוק הקניון הגדול של העיר והיא בדקה בוויז והתברר לה שארבעה קילומטרים מפרידים ביניהם. בדיוק כמו מרחק מגדל האפר המעשן של מחנה המוות מיידנק ממרכז העיר לובלין בדיוק כמו המרחק מג'בליה לקיבוץ בארי. חשבה שאם תגיד למישהו שאלו המחשבות שלה יחשבו שהשתגעה.
הביטה ברשימת הסרטונים שעוד ממתינה וכמו לפני כל חזרה לצפייה, אמרה פרק תהילים לעילוי נשמתם ואז לחצה הפעל. היתה חייבת לצפות שוב בפרטים כדי לתעד אבל הצווחות קרעו אותה וסוככה על עיניה בידיה אבל חגיגת מוות כיאוטית הסתננה בעדם וחיפשה בה את עיני הילדה שאלו המראות האחרונים שלה. התחילה לכתוב מה שהיא רואה וכתבה וכתבה והרגישה בחילה עולה בה והשתדלה לדחוף אותה למטה אבל לא הצליחה ובסוף עצרה את הסרטון ושוב קמה ופתחה את הדלת שרק לפני רגע סגרה ויצאה והלכה ופתחה את דלת המקרר והוציאה את הלחם הכפרי שקנה במעדנייה שהמליצה לו.
"למה בשעה כזאת מאוחרת?" צעק לה מהסלון והתאפק ולא הוסיף "לא אמרת שאת רוצה לשמור?" אבל היא לא יכלה לשמור יותר על כלום ודברי הפסיכולוגית המלווה שדווקא מול החידלון מתעורר הדחף לטרוף טיפס בה וקרעה מהר את השקית וידעה שגם על זה יכעס, ולקחה שלוש פרוסות קרות וחזרה לחדר וסגרה את הדלת חזק ואכלה ואכלה ובינתיים חיפשה סדרה מטופשת בנטפליקס כדי להזיח את האימה שרוחשת בתוך המחשב. איך על אותו מסך עולות פנים מיוסרות של אמת ואם רק תלחץ באצבעה, יתחלפו בפנים צוחקות מסדרה מטופשת ולמה אי אפשר להחליף אמת בבדיה.
הכול הם הסריטו המפלצות, כל פנטזיה חולנית, והאבא צרח וצרח עד שירו בו והאם נותרה להחזיק בעיניה את הקטנטונת שתדע שהיא לא לבד וכל הפנים שלה התמלאו מים מלוחים של בכי לא נשלט שהשתדלה שיהיה דומם
הסדרה היתה טפשית אבל הבגדים היו יפים והתחשק לה ללכת מחר ולקנות לעצמה חצאית פרחונית כמו השחקנית. הביטה על פירורי הלחם שריבדו את השמלה וחשבה ששום חצאית פרחונית לא תראה טוב ומיד הרגישה אשמה. גם סדרה וגם מעזה להתעסק בגוף השלם שלה כששם… הציצה בריבוע הסרטון שהבהב מחכה שתפתח אותו.
הכל הם הסריטו המפלצות, כל פנטזיה חולנית, והאבא צרח וצרח עד שירו בו והאם נותרה להחזיק בעיניה את הקטנטונת שתדע שהיא לא לבד וכל הפנים שלה התמלאו מים מלוחים של בכי לא נשלט שהשתדלה שיהיה דומם ורק יפחות מקוטעות בלתי נשלטות גדעו אותו.
איך היא יכולה לכתוב את כל זה בדו"ח המתעד. איך. עוד יאשימו אותה בפרונוגרפיה של מוות, בפרטים, לא מבינים שהיא מתחושה חירומית פועלת. שרק בגלל תחושת האסון שעלול להגיח שוב הסכימה בכלל להצטרף לצוות הזה.
"נאסוף את כל העדויות, כל הסרטונים, כל ההתכתבויות שהם מנסים למחוק, ונשמור הכל כדי שאף-אחד לא יעז להגיד שזה לא קרה!" הביטה בפני האשה היפה בהירת השיער שישבה מולה בבית הקפה וחשבה כמה אומץ צריך כדי לשלוח יד לתוך מדמנת הרוע ולשלות מתוכה ניצוצות טוהרה של קורבנות.
"אני יודעת שזה קשה" אמרה האשה והניחה כפה על ידה המאוגרפת על השולחן. "זה קשה אבל חשבנו שאת, בגלל העבר שלך... " והיא הנהנה, יודעת שאין לה רשות לא להיות חלק כי מגיע לקולות שישמעו אותם וידעה שהיא שומעת.
וסיכמה מהר כאילו לא אצבעותיה נעות וכותבות איך התקרב ואיך צעקה ואיך נלחמו ועם כל מילה ירד בה הכוח והייתה צריכה לדחוף קדימה את האצבעות להשלים עוד משפט כאילו אם תעצור רק תעכב את סבלן
פעם סבא שלה שהיה במיידנק אמר לה שרק מי שהיה שם יכול לקלוט ולמה בכלל דחוף לך להבין מה היה..אבל היא היתה מסיימת לדבר איתו, ונכנסת למיטה, ומתעטפת בשמיכה ומתגלגלת בתוכה עד שכמעט נחנקה ומנסה לראות כמה זמן תצליח להחזיק, כי אם עולה האש... ושוב לחצה על הסרטון וראתה את העשן בחדר וחשבה מה עבר לאמא בראש ושוב הכתה בה הבחילה ודחפה פנימה מה שנותר מהלחם ורשמה מהר מהר ובלי לחשוב תאריך ושעה ושם הקיבוץ והמקום ממנו הורד המידע, ועלתה לסרגל המסמכים והחליפה את הכותרת באותיות כחולות ואז מתחה קו וחזרה והגדילה את הפונט ויישרה את השורות ורשמה תמצית האירוע, נקודתיים וסיכמה מהר מהר כאילו לא האצבעות שלה נעות וכותבות איך התקרב ואיך צעקה ואיך נלחמו ועם כל מילה ירד בה הכוח והיתה צריכה לדחוף קדימה את האצבעות להשלים עוד משפט כאילו אם תעצור רק תעכב את סבלן ואם תשלים כבר יסתיים הכל והן תוכלנה לנוח קצת וחשבה שבשביל הילדה צריך שידעו, שאם היא נאלצה לעבור את זה, אנחנו לפחות יכולים לדעת את זה, ולא הרפתה והוסיפה עוד מילה למרות שכבר רצתה לסגור כי איך אפשר לתאר בדיוק ועיני המפלצת ננעצו במצלמה וידעה שלעולם לא תשכח את העיניים האלה וניסתה לכתוב בעיניים עצומות כאילו היא הילדה ולאטום את האוזניים כאילו היא צוללת וחשבה את האמא, כמה שמרתי עליה והלבשתי והבאתי לחוגים והכנתי אוכל וטיגנתי ושיעורים ושלא יהיה קר וסוודר ושלא תיפול ולא תישרט.. והרגישה איך עוד רגע הכוח שלה נגמר כי גם האמא כבר לא יכלה יותר ואז בבת אחת היה שקט ושקט והכל נכתב ולחצה אנטר. וזהו.
לא עברה על הטעויות בהקלדה. ולא קראה שוב ורשמה מספר סידרתי על המסמך ופתחה את התיקייה והעבירה אותו לתוכה ומנתה בעיניה כמה סרטונים עוד נשאר וחשבה- שרק לא ישכחו אותה. שרק לא ישכחו אותם.
כשהייתי תובעת בעזה, בתפקיד הראשון, הגיע לידיי יום אחד תיק הרצח של שעיה דוייטש ז"ל. מושבניק מהזורעים, שנדד לירושלים ומשם לכפר-ים בגוש קטיף, שם אהבתו לחקלאות הובילה אותו לגדל זני פרחים מיוחדים. ב-29.3.1993, שבוע לפני הפסח, נקרא לחממה על ידי פועליו. למפגש הביא ממתקים וופלים לכבוד החג אלא שהם התנפלו עליו ואחד דקרו בלבו.
נחרטה בי עדות אחד הפועלים שסיפר שרצה לאכול מהוופלים אבל דם כיסה אותם. הייתי אז תובעת צעירה ומחבל שצערו על וופלים ולא על אדם זעזעו אותי.
אכזריות המוות נכחה בכל תיק רצח וקריאת הדו"ח הפתולוגי היתה מטלטלת. נתונים יבשים ומדידות חתכים וחבורות שתחתם הסתתרה אימת הרגעים האחרונים. מבנה הדו"ח ומיקום התמונות זכורים לי.
שעות הייתי מחפשת מילים לתאר בכתב האישום מה עבר על הקורבן כדי לתת קול לזוועה שעבר. אבל שום מילים לא יכולות להחזיק פחד וכאב ובהלה ועצב. כל-כך הרבה עצב.
לפני שבועיים התפרסם דו"ח הנציבות האזרחית לפשעי חמאס שהקימו ד"ר כוכב אלקיים ועו"ד מירב ישראל אמרנט. על פני 250 עמודים והפניות ליותר מ-10,000 רכיבים שנאספו לארכיון דיגיטלי, ניסו לתת קול לפחד ולכאב הקורבנות. בדו"ח נחשפת שיטתיות הטרור המיני שהפעיל חמאס במכוון בגברים נשים וילדים ואיך עשה שימוש בבני משפחה, ואיך תיעד הכל כדי להגביר את הסבל. שורת דפוסים מחרידים של פגיעות מיניות שחזרו על עצמם.
יש צילומים ממחנה שורה, יש עדויות של אנשי כוחות הביטחון וצוותים שהגיעו לזירות, יש עדים שהסתתרו בקרבת מקום ושמעו. יש מחבלים שהעידו או העלו לרשתות. הכל מאשר את הזוועה אבל לנו קשה לקלוט. ולפעמים נדמה לי שדווקא בארץ אנשים לא רוצים לדעת. אולי כי זה קרה כל-כך קרוב ונורא, שאם באמת תקלוט מה קרה, אין שום סיכוי שתוכל להמשיך לחיות כרגיל.
מלאכת קודש עשו המתעדות וחשבתי איך זה להחזיק את הידיעה של מה שקרה מול המשכיות החיים הרגילים. וגם אליי פנו להצטרף והרגשתי חובה ובסוף לא יכולתי כי הרגשתי שלא אוכל להמשיך לטפל בתינוקת שרק נולדה אבל הבטחתי להדהד את מה שקרה בכל מקום.
ביקשתי מרונית צח העורכת המיוחדת לצרף הפעם ובעתיד סיפור קצר אודות האירועים עליהם אני כותבת מנקודת מבטה של אחת הדמויות.
קראתי לסדרת הסיפורים "קשת אחים" וצירפתי אותם בעוד פלטרפורמות כי הרגשתי שאולי זו הדרך לחוות נקודות מבט שונות בקשת הישראלית שלנו. כי אולי המרנו כאב עצום במריבות בינינו כי הכאב גדול מדי. אבל אם לא נמיר אותו חזרה ביכולת להתמודד עם מחלוקת בלי להחריב את עצמנו מבפנים, יקום עלינו שוב האויב שרק מחכה.
פורסם לראשונה ב״זמן ישראל״ עו"ד סא"ל במיל' אורי אגוז, לשעבר בפרקליטות הצבאית, שופטת בעבירות טרור. חברת פורום דבורה. מחזאית ותסריטאית.
תגובות