החוקרת האיראנית
בס״ד
קשת אחים: "הסתכלה בסרטונים משם, עם המפגינים שצועקים ברחובות והיריות שנשמעות והצטערה על כל המוות הזה אבל לא יכלה שלא לחשוב מה היה קורה לה, לה אינז חיימפור, לו היתה נקלעת היא ביניהם, לאן היה מופנה כל הזעם הזה אם לא אליה. למה תמיד את צריכה לראות את מה שמסתתר בשיפולי הסיפור, חשבה לעצמה. הציצה במה שכתבו חוקרים אחרים שעלו גם הם כמוה מאיראן, קראה על געגועים לריחות לחם הקיטו והאורז עם הזעפרן, חורשט פרסי עם דומדמניות ופרגיות.
הרי גם לה היו זכרונות כאלה. למה את לא יכולה לכתוב כמותם חשבה, על הרחובות שחיכו לפסוע בהם ועל הצבעוניות הססגונית של האריגים הכבדים שגלשו מהתקרה בפתחי החנויות. גם היא זכרה הכל, הרי בת 11 היתה כשעלתה לישראל, גיל שבו זוכרים. אבל גם זכרה את סבתא חנום, שכשהעמידה את אותם סירים מהבילים של עוף וקבב ג'וג'ה היתה חוזרת ומתרה בנכדתה שתדע תמיד להיזהר מפני מתק השפתיים כי מתחת, אמרה סבתא, מתחת רוחשת אש זרה ומסוכנת ואש כזאת לא נעלמת כל כך מהר, והיתה מספרת לה שוב ושוב על הרופא הדגול סער אל דוולה בן משה, מי שהגיע לדרגת הווזיר הגדול, יהודי מאברה, שכמו יוסף הצדיק מונה לדאוג להכנסות המדינה מקווקז ועד האוקינוס ההודי ומאפגניסטן ועד המדבר הסורי, וחיזק את איראן והעמיד משטר על בסיס עקרונות צדק ומשפט ועוד של השריעה והמשפט המוסלמי, ובכל זאת, ולמרות שהביא את איראן לגדולה ושגשוג, כעסו המוסלמים שיהודי שולט וממנה יהודים אחרים, והעלילו עליו שהוא רוצה להפוך את הכעבה למקום אלילים ואז שהרעיל את המלך ואז הוציאו אותו להורג.
למה תמיד את צריכה לראות את מה שמסתתר בשיפולי הסיפור, חשבה לעצמה. הציצה במה שכתבו חוקרים אחרים שעלו גם הם כמוה מאיראן, קראה על געגועים לריחות לחם הקיטו והאורז עם הזעפרן, חורשט פרסי עם דומדמניות ופרגיות. הרי גם לה היו זכרונות כאלה.
"אבל זה היה מזמן" סבתא, אמרה לה באחת הפעמים כשהגישה לה את המגבת המשובצת אדום וירוק שתעטוף בה את הלחם שהוציאה מהתנור, כי רצתה להרגיש שזה היה כבר מזמן ולא יכלה גם לשאת את הסיפור שקצותיו נגעו עכשיו במציאות שלהם משעלה חומייני לשלטון. רומזת סבתא שיכול לקרות משהו גם להם? אינז לא יכולה היתה לשאלה את המחשבה שמישהו ירצה לפגוע באביה שגם הוא היתה פקיד בממשלת איראן, איש הנהלת החשבונות במשרד המסחר. אבל סבתא לא נסוגה. לא מזמן כל-כך אמרה, רק לפני 900 שנה, כששלטו המונוגולים באיראן. מאה 13. על עמלק אומרים לך לזכור מימי משה, אז 900 שנה? וטבלה את האורז במים זהובים שהתבשלו וסחטה אותו לתוך העוף כדי שיהיה ספוג גם הוא, ואמרה, והנה לך יותר קרוב, גם בזמן האינקוויזציה כאן הרגו יהודים, וגם אחרי, כששלט עבאס שאה הראשון ואחריו בניו, בני השושלת הספווית שהשליטה את הזרם השיעי ועד היום, עד היום, הרימה סבתא חנום קולה, עד היום מעריצים אותה כאן באיראן, הם הרי רדפו את היהודים והכריחו אותם להתאסלם וללכת עם טלאי בצורת מטבע והם הם שהמציאו את הרעיון שיהודי הוא טמא. טמא ודוחה ומסוכן ואסור לדבוק בטומאה שלו. אז זה רחוק? זה לפני 350, 400 שנה.
את מי תמיד האשימו כשמת ילד מוסלמי או אשה מוסלמית? תמיד האשימו יהודים ותמיד רצחו בהם. גם בטהראן הכריחו יהודים ללכת עם טלאי אדום על החזה ואז החליפו בסמל אחר...
"מה זה טמא?" ניסתה להבין. "כמו מלוכלך" אמרה סבתא, "כמו מחלה שמתים ממנה". ושפכה מים אדומים שהתבשלו בפינג'אן הקטן על הפרגיות ועל עלי הרומזרין, ואמרה לא נתנו ללכת לבתי רחצה מוסלמים, לא לשבת בבית ספר מוסלמי, ולא לגעת ביהודי. והמים הזורמים הפחידו את אינז ולא ידעה מה לענות. רק התיישבה על דרגש העץ שהניחה סבתא מולה והתחילה להפריד את העלים מענפי הרוזמרין שהונחו בקערה המוכספת. וכל עלה שהסירה נזכרה במקומות שתיארה סבתא, אספהאן ומשהד וארפורוש, ולא את יופי בתי הכנסת סיפרה לה ולא האיורים הכחולים צהובים ירוקים על הקירות ששולבו בהם אלמנטים יהודים ועיטורים מסתלסלים כמו בפרסית, יופי מרהיב של תקרות גבוהות ודלתות מעוטרות. רק על עוד טבח ואלפים ששחטו. ומה? הדהד בתוכה קולה של סבתא חנום: את מי תמיד האשימו כשמת ילד מוסלמי או אשה מוסלמית? תמיד האשימו יהודים ותמיד רצחו בהם. גם בטהראן הכריחו יהודים ללכת עם טלאי אדום על החזה ואז החליפו בסמל אחר...
"למה את ממלאה בראש של הילדה את כל השטויות האלה?!" רעם קולו של אבא "הרי כשעלה פהא רזא לשלטון לפני 100 שנה, הפסיקו להגיד שיהודים הם טמאים!" והניח את תיק העור השחור שלו עם האבזם המתכתי בנקישה על הכסא. "רוצה ללמד אותה היסטוריה, למה רק הסיפורים הרעים?!" וסבתא סימנה לה ששש עם אצבעה על הפה ואחרי שהלך אבא להחליף בגדים בחדר השני, התכופפה ולחשה לה – "אבא שלך חושב חכם גדול כי אוהבים אותו אצלו במשרד החשבונות, אבל עכשיו, עכשיו הזמן לצאת כי אש כזאת שבערה פעם חזק, בקלות ידליק חומייני מחדש..."
ובאמת לא עזבו. והיא הרגישה ברחובות מה שאמרה סבתא. טמאה. היתה נבלעת בצללים בדרך חזרה מבית הספר והולכת מהר מהר ומכסה את השיער בצעיף השחור. יום אחד גם נעלמה המזוזה היפה מקרמיקה מצוירת שהיתה קבועה בדלת. ועד שלא ספג אחיה מכות איומות ברחוב וסבתא לא הפסיקה לבכות והתחננה לאבא ונשבעה שאם לא יוציא אותם כולם מכאן היא תמות פה ולא יוכל לכפר, רק אז מצא אבא איש קשר ובחשאי חמקו לילה אחד ונסעו לצרפת ומשם אחרי שלושה חודשים לישראל.
עכשיו היא מסתכלת בתמונות מההפגנות באיראן ורוצה גם היא לכתוב על געגועים וזכרונות ובישולים ולהיות אכפתית וטובה אבל הקול של סבתא חנום: "זחם בר גרדד, וואלי מאנד נשאנש", הפצע מגליד, אך צלקתו נשארת, חוזר ומתרה בה. לא סתם בחרה ללכת לחקור את התרבות ממנה באה כשבגרה, ולא סתם הפכה בלשנית של השפה ולמדה היסטוריה של המזרח, כאילו חיפשה סימנים שאולי סבתא טעתה, אולי. אבל הכל צדקה. ועכשיו, כשראתה את הלהט ברחובות וחשבה על האש הבוערת ואיך בקלות יכולה להתהפך שוב בנשוב הרוח, חשבה לכתוב מאזהרותיה של סבתא. כבר התחילה להקליד ולתאר, אלא שפתאום דמיינה קיתונות הרותחין שיטיחו בה אחיה שלה, האשמות בהינף קולמוס על שהיא מחרחרת מלחמה ומסיתה ואיך לא תביע חיבה לעם שסוף סוף מתנער מרגלי הרומסים וחשבה שתסביר שמחשבה היא רוצה לעורר, שיש עם אבל היה מנהיג, ולא סתם היה... אבל כבר שמטה ידה ונמנעה ולא רשמה דבר, ורק חשבה. מה אם היא היתה נקלעת להמון. אם לא היתה פונה הרוח נגדה.
קשת אחים: ההיסטוריה האיראנית. לא רק כורש.
ההפרדה המקובלת בין “העם” לבין “המנהיג וההנהגה” נשמעת טוב על הנייר, אבל במציאות היא לעיתים קרובות קצת נוחה מדי, לא מציאותית. מאפשרת לנו לאחוז בשני קצוות מנוגדים: מצד אחד עם תמים, שכלוא בתוך משטר אכזרי; מצד שני מנהיג דמוני, מנותק, שמטיל את צלו הכבד על ציבור שאין לו חלק במעשיו.
תפיסה קצת רומנטית של מצב מורכב הרבה יותר, כי משטרים לא מתקיימים רק מכוח אלימות ופחד. הם זקוקים לאנשים שמשרתים אותם, מצייתים להם, נהנים מהם, או לכל הפחות משלימים איתם. מנהיג — יהיו תכונותיו אשר יהיו — לא היה שורד שנים ארוכות בשלטון בלי רשת אנושית שמחזיקה אותו מעל פני הקרקע ומונעת את הנפילה שלו. מנהיג זו לא ישות זרה שנחתה על העם. היא צומחת מתוכו, ניזונה ממנו, ונשענת עליו. זה לא תמיד נוח לחשוב את זה, אבל אני חוששת שזו הרבה פעמים המציאות. תחשבו גרמניה, תחשבו רוסיה, תחשבו עזה. לבנון. תחשבו איראן.
אצלנו פונה ההנהגה לעם האיראני בהבטחות: נדאג לכם למים, יש אהבה בינינו העמים, עוד נעשה דברים גדולים יחד. ולא יכולתי לא לחשוב: באמת? מי זה אנחנו ומי זה יחד. הם עברו באיראן דיכוי אכזרי וקשה שמהפך קרביים והמוות ברחובות מעציב מאד. אבל ההתקוממות הזו נובעת מתסכול מהאידאולוגיה הדתית והבטחונית כנגד ישראל השטן הקטן וארה"ב השטן הגדול או שהיא נובעת מהמצב הכלכלי, מאינפלציה מטורפת ומחיים קשים ומורכבים וסגורים דתית לאזרח האיראני ביומיום מתיש ודחוק?
הלכתי להיסטוריה של איראן והיהודים. לא רק כורש. הסיפור שלנו היום הוא סיפורה של חוקרת יהודיה שהגיעה מאיראן.
פורסם לראשונה ב״כיפה״ עו"ד סא"ל במיל' אורי אגוז, לשעבר בפרקליטות הצבאית, שופטת בעבירות טרור. חברת פורום דבורה. מחזאית ותסריטאית.
תגובות