יום הזכרון הבינלאומי לשואה

בס״ד

27.1.26 יום שחרור אושוויץ לפני 81 שנה, רגע אחרי שהוחזר החטוף האחרון רון גואילי ז"ל. החטוף האחרון רון גואילי ז"ל נמצא וחולץ אחרי מאמץ כביר של צה"ל מתוך קבר פלשתינאים בעזה. איזו נחישות מחבקת יש בעם ישראל ומדינת ישראל וצה"ל בעצם האמירה- לא ניתן לו להיות מוטל עזוב מחוץ לקבר ישראל. קברו יסומן ותוצב מצבה והוא יוחזר לכאן. וחושבת על מליוני היהודים שנרצחו בשואה והוטלו לקברי אחים או נורו בחצרות, בשדות, ביערות, במשרפות ולא ידעו לעולם היכן הם.

המשפחה של הסבים שלי נמחקה כמעט לחלוטין באושוויץ, אותה אושוויץ שלפני 81 שנה, נכנס בשעריה הצבא האדום ב- 27.1.45 והיום ההוא הפך בעולם לציון המלחמה והשואה וקורבנותיה. כשהייתי סטודנטית, יצאתי במשלחות הראשונות לפולין. "תוכלו להציב מצבה סמלית באושוויץ" אמרו לנו. על לוחות עץ קטנים שקיבלנו רשמנו כל אחד את שמות המשפחות: סנדיק, גלטמן, לויט, גלברד... שם ומאחוריו עשרות שאינם. נעצנו את הלוחות באדמה התחוחה שמעל חורבות המשרפות. מליון ומאה אלף איש נרצחו שם לפי ההערכות. אני מדמיינת את רופאי השיניים הישראליים ולצידם החיילים מחפשים אחרי רון ז"ל. ערבות הדדית של עם ישראל.

איך מנהלים משפט מול פני הרשע? כעת כשכל החטופים שלנו כאן, ותתקבל ההחלטה כיצד להעמיד לדין את מחבלי הנוח'בה, הרי קיום משפט יציף מורכבות כמו למשל זכותם להעיד, זכות לסניגורים לחקור עדים.

כמה חודשים אחרי ששוחררה אושוויץ, החליטו בעלות הברית, ארה"ב, ברה"מ, בריטניה וצרפת להעמיד לדין את בכירי הנאצים ולחשוף כך לעולם מה שקרה במלחמה.   

”זו אחת הזכויות המשמעותיות ביותר שאי פעם הופקדה בידי בני אדם –להעמיד על ספסל הנאשמים את מנהיגי גרמניה הנאצית בגין מעשים אשר על פי כל אמת מידה של החוק והמצפון, הם פשעים נגד האנושות", אמר התובע הראשי במשפטי נירנברג, רוברט ג'קסון, משתמש במונח "פשע נגד האנושות" שטבע המשפטן היהודי רפאל למקין (אודותיו כתבנו באחד הסיפורים).

"הפשעים שנידונים כאן אינם פשעים של רגע, אינם חריגות מקריות, אלא מעשים מתוכננים, מחושבים ושיטתיים, אשר בוצעו לאורך שנים כחלק ממדיניות מדינה". איך מנהלים משפט מול פני הרשע? כעת כשכל החטופים שלנו כאן, ותתקבל ההחלטה כיצד להעמיד לדין את מחבלי הנוח'בה, הרי קיום משפט יציף מורכבות כמו למשל זכותם להעיד, זכות לסניגורים לחקור עדים. בלתי נתפס לחשוב על זה אבל זו הסיבה שמורכבת כ"כ ההחלטה.  ההיסטוריה היא תמיד שיעור עוצמתי לכן חזרתי אל התובע האמריקאי ג'קסון, מי שחקר את בכיר הנאצים, רייכסמרשל הרמן גרינג, יד ימינו של היטלר ומנקודת מבטו הסיפור שלנו היום:

בחודשים שחלפו למדתי אותו בדקדקנות: איך הוא נכנס לאולם המשפט בהשתהות קלה אחרי השאר, מבליט את מעמדו; איך הוא מצמצם את עיניו כשמשהו לא נראה לו ואז נשען אחורה ומתרווח על הכסא במבט מזלזל. איך הוא מתופף באצבעותיו על הברך כשהוא נהיה חסר סבלנות.

"בבוקר העדות הנגדית שלו עמדתי והברשתי בקפידה את החליפה שלי. עוד פעם ועוד פעם ועוד אחת. כאילו חזרתי להיות ילד החווה חסר הביטחון מספרינג קירק פנסליבניה ונמחקו כל התארים שלי, כל ההישגים, ונותר רק ילד שיעמוד מול הרייכסמרשל הגבוה, מי שגם בכלא הקפיד שחליפות הצווארון הסיני שלו תהיינה מגוהצות. הרמן גרינג. בחודשים שחלפו למדתי אותו בדקדקנות: איך הוא נכנס לאולם המשפט בהשתהות קלה אחרי השאר, מבליט את מעמדו; איך הוא מצמצם את עיניו כשמשהו לא נראה לו ואז נשען אחורה ומתרווח על הכסא במבט מזלזל. איך הוא מתופף באצבעותיו על הברך כשהוא נהיה חסר סבלנות.

ידעתי עליו כל מה שיכולתי למצוא: מה היו ההוראות שנתן במסגרת תוכנית 4 השנים שחימשה את גרמניה אחרי הסכמי ורסאי; איך הקים את הגסטפו והפך אותו לארגון מטיל אימה; אפילו הכרתי את הלהטוטים שאהב לבצע כמפקדה הנערץ של טייסת "הברון האדום".  נהייתי אובססיבי. גיליתי שאת השם הרמן נתנו לו על שם הסנדק היהודי שלו, שאשה יהודיה בשם בלה באלין הצילה אותו אחרי שנפצע בירך בנסיון הפוטש בבוואריה ב -1923 , וחשבתי מה היתה אומרת לו היתה יודעת אז על המסמך בו הורה להימלר והיידריך למצוא תוכנית כוללת לפתרון סופי ומוחלט לבעיה היהודית. לאותה בלה ומשפחתה אגב הוא נתן להגר לשוויץ.

"רק החלפנו שלטון לא יעיל" טען כשהאשמתי אותו בהרס גרמניה. "רק בצענו את רצון העם" ענה לי כשהאשמתי אותם במעצר המתנגדים. "האלימות בכלל היתה מופנית כלפינו!"הגיב בביטחון כשתיארתי את הרציחות ההמוניות.

זה האיש נשבעתי לעצמי, שדרכו אחשוף את כל מנגנון הרצח של היטלר. בניתי שאלות סדורות, דמיינתי איך תהדהד הנפילה שלו את הניצחון שלנו בעלות הברית. אבל ברגע האמת, הכל קרס.

עיני העולם כולו היו מופנות אלינו כל המשפט. 21 נאשמים מראשי המשטר הנאצי. רסיסי מידע על האכזריות נשמעו פה ושם, אבל אנשים לא הכירו לעומק את התוכנית האיומה הגרנדיוזית להשמדה.  המשפט היה ההזדמנות לחשוף לראשונה את האידיאולוגיה הרצחנית ואינסוף הקורבנות.  "אל תיתן לנאצים להעיד" אמרו לי רבים. אבל איך יכולתי למנוע מנאשם להעיד במשפט פלילי? היינו 4 ראשי צוותים, אני, הבריטי פייף, רודנקו הסובייטי ועורך דין צרפתי מונטון שהוחלף. לי היה הצוות הגדול ביותר, 23 משפטנים, מהכי טובים שמצאתי. היו לנו הרבה ויכוחים אבל על דבר אחד כולם הסכימו - אין ברירה אלא לנהל משפט רגיל עד כמה שאפשר. היה לי ברור שזה נשמע מגוחך להקפיד על מתן זכויות לאלו שלא נתנו שום זכות לקורבנות שלהם אבל היתה לי מטרה - רציתי שיאמינו למה שאנחנו מספרים שקרה שם. שיאמינו לסרטים האיומים שצולמו במחנות ששוחררו, שידעו שהסיפורים הבלתי נתפסים הם נכונים. שלא יגידו שאנחנו עושים משפט ראווה ויטענו שהכל שקר. הדרך היחידה לקבל אמון היה משפט תקין עד כמה שאפשר. אבל לבצע את זה היה קשה מאד. לאורך המשפט הסניגורים שלהם לא הפסיקו להתלונן על תנאי המשפט. טענו שפוגעים בזכויות הנאשמים, שמפלים אותם, שמתעמרים בהם. עצרו את הבאת הראיות שוב שוב במיני תירוצים.  "נישט שולדינג" חזרו הנאשמים ואמרו. "נישט שולדינג, לא אשם".

היינו מחליפים מבטים, אני ורודנקו, מחזקים אחד את השני לא לאבד שליטה. גם בית המשפט שחשש פן יאשימו אותו שהוא מוטה, נתן לסניגורים יד חופשית. חופשית מדי לטעמי.

לכן חיכיתי כל כך לחקירה הנגדית של גרינג. שלושה ימים הוא העלה בחקירה ראשית את כל האדיאולוגיה שלו, ועכשיו הגיע סוף-סוף תורי.

 הנחתי מולי את סדרת השאלות שניסחתי אחרי שעות ארוכות. מהלך אחרי מהלך תכננתי להביס אותו אבל כשהתחלתי לחקור, זכתה כל שאלה לחבטות מדויקות ופרטניות: "רק החלפנו שלטון לא יעיל" טען כשהאשמתי אותו בהרס גרמניה. "רק בצענו את רצון העם" ענה לי כשהאשמתי אותם במעצר המתנגדים. "האלימות בכלל היתה מופנית כלפינו!" הגיב בביטחון כשתיארתי את הרציחות ההמוניות.

הייתי בעברי פרקליט המדינה, הייתי התובע הכללי של ארצות הברית, ניצחתי ב-38 תיקים מתוך 44 בהם הופעתי מול בית המשפט העליון, ידעתי להציג טיעון מנצח, אבל ההתפלפלות של גרינג, הפרשנות המעוותת של כל מסמך שהצגתי, ההתנהגות שלו באולם כאילו הוא נואם בעצרת נירנברג ולא נאשם בבית הדין בנירנברג, הוציאה אותי מדעתי.  "אתה רוצה עזרה שם בדפים שלך...?" לעג לי, ואני הטחתי בכעס את האוזניות שסייעו לי בתרגום על השולחן. לא יכולתי יותר.  אדיוט, אדיוט כעסתי על עצמי,  מאבד את העשתונות מולו! איך בכלל חשבת לנצח את הברברים האלה בכלים שלך?! רוע כזה צריך להעמיד מול כיתת יורים כמו שסטלין אמר. הרי מי שלא רוצה להאמין לנו שזה מה שקרה לא יאמין לנו גם עכשיו, יגיד שהכל מומצא, ש... ופתאום... פייף, סר מקסוול פייף, ראש התביעה הבריטית, קם.

הוא ראה שאני הולך לאיבוד והמשיך את החקירה. הטיח בגרינג את מספרי הנרצחים. שנה אחרי שנה, מליונים של קורבנות. נקב במקומות, תיאר מה קרה. לא החסיר מהזוועות האיומות. חלק מהעיתונאים בכו. אחרים רשמו במהירות כל מילה. מייצגי קורבנות חוששים הרבה פעמים שלא יאמינו להם ולכן מעלימים מהאימה כמו שעשיתי אני. אבל פייף לא היסס.

גרינג כמובן הכחיש שידע משהו, ניתק עצמו לחלוטין מאחריות, אבל המספרים כבר נצרבו באוזני המאזינים באולם ומכאן יצאו לכל העולם. ואז הביט פייף בגרינג ושאל בחדות:  "ונניח שלא ידעת על ההרג ההמוני, עכשיו כשאתה יודע, אתה עדיין תומך בהיטלר...?" כולנו הסתכלנו בגרינג. אפשר היה לראות איך מתהדקות אצלו הלסתות בחדות שהזכירה לי קת: "המנוע היחיד שהנחה אותי הוא אהבתי הלוהטת לעמי, לגורלו, לחירותו ולחייו!" זעק מולנו ובדבקות טוטאלית  נמתח גופו–"בוודאי שהייתי ממשיך לתמוך בו! הייל היטלר! הייל היטלר!"

זה היה המשפט הראשון בפשעים נגד האנושות, אבל כבר אז הבנתי, לא האחרון. המלחמה ברוע תצריך מאבק מתמשך ואסור יהיה לרגע לשכוח.

פורסם לראשונה באתר ״כיפה״ סא"ל (מיל') עו"ד אורי אגוז חברת פורום דבורה. שירתה כשופטת בעבירות טרור. מחזאית ותסריטאית.